הרומן שלי עם פורמולה אחת

אחד הזכרונות הראשונים שלי מהילדות, הוא מגיל 6 פחות או יותר, משחק במכונית מרוץ צעצוע. אחד הדברים שסיקרנו אותי היה שהיו לה כנפיים. בשביל מה מכונית מרוץ צריכה כנפיים? הרי היא לא טסה בשמיים. אני זוכר ששאלתי את אבי. אבי היה אדם שלא הייתה לו השכלה גבוהה, אבל הוא ידע הכל. הכל. הוא ענה לי "כדי להצמיד אותה לכביש".

כאן ניצתה  האש ומשם זה התגלגל.

בשנות הילדות שלי הייתה בישראל טלוויזיה חד ערוצית. לא עקבתי אחרי F1, לא הייתה כל דרך. הסיקור היחידי של  F1 היה במסגרת תוכנית הספורט בערבית ששודרה בימי שני, ולעיתים הראו בה את הזינוק והסיום של המרוץ. תקציר של דקה או פחות. זכור לי שהקריין תמיד היה אומר "אל ג'איזת אל כוברה", או בתרגום לעברית – הפרס הגדול. Grand Prix.

באמצע שנות ה80, כשהייתי בתיכון, ולאחר מכן חייל, התחילו להתפרסם בישראל מגזינים חודשיים לעניני רכב. האב המייסד של התרבות המוטורית בישראל, רוני אהרונוביץ המנוח, ייסד ב 1982 (כמדומני) את מגזין "טורבו" שהיה יוצא אחת לחודש, עסק בעיקר במבחני דרכים למכוניות כביש, אבל גם סיקר את מרוצי F1 של אותה תקופה. וכך התוודעתי לראשונה לדמויות כמו אלן פרוסט, איירטון סנה, נלסון פיקה ונייג'ל מנסל. אני זוכר כיצד הייתי קורא בשקיקה את סיכומי המרוץ, מנסה לדמיין את כל אותן תקריות וארועים שתוארו בכתבות האלה. מגזין "טורבו" (שמאוחר יותר התפצל והפך למגזין "אוטו" שגלגול כלשהו שלו קיים עד היום) אף הגדיל ועשה ופרסום טורים של עיתונאים אנגלים, בעיקר של מוריס המליטון. גם אותם הייתי קורא בשקיקה.

ב 1991 התרחשה מהפכה בישראל – הטלוויזה החד ערוצית הפכה לטלוויזיה רב ערוצית, עם הגעתם של שידורי הטלוויזיה  בכבלים. ערוץ הספורט של אז, 5 בשלט, שידר אחת לשבוע תוכנית בשם "ממסלול המרוצים", בהובלתם של רם לנדס ( דמות תיקשורת ידועה, אבל גם אלוף ישראל במרוצי ראליקרוס משנות ה80) ויעקב צלאל. הם שידרו כל שבוע סיכום בן חצי שעה של מרוץ הF1  האחרון, תוך הוספת פרשנות ותובונות שלהם. גם בסטנדרטים של היום (לפחות ברמה של הסיקור בישראל…) זו הייתה תוכנית באיכות גבוהה מאוד.  השידור החי הראשון של מרוץ, בערוץ הספורט, היה של המרוץ במונזה ב 1991.

מתישהו באותה שנה, במהלך זיפזופ אקראי (שכן זה מה שכל עם ישראל עשה אז – העביר ערוצים בלי קץ), נתקלתי בשידור חי של מרוץ פורמולה אחת, כמדומני מאימולה. זה היה בערוץ RTL, ערוץ גרמני שהיה ידוע אז בישראל בעיקר בתוכניות המפוקפקות שהיה משדר בשעות המאוחרות של הלילה. צפיתי במרוץ בשקיקה, ומאותו רגע התחלתי בעצם לראות את כל המרוצים. זו הייתה משימה מאוד לא פשוטה, שכן כל מני דברים  שהיום מובנים מאליהם, לא כל כך היו. שעת השידור של המרוץ?  הייתה מפורסמת במדריכי הטלוויזיה שחולקו אז חינם לתיבות הדואר (כן, מדריכים ממש מנייר), ולא תמיד הייתה מדויקת. מקצה דרוג? RTL נהגו אז רק את עשר הדקות האחרונות שלו. מכשיר הקלטת וידאו לא היה לי אז, וכך יצא שלעיתים קרובות הייתי צופה במרוצים מבלי לדעת מראש את תוצאות הדרוג. די מהר הבנתי שרשת סקיי ניוז משדרת מבזק ספורט כל שעה, וכך הייתי מגלה את תוצאות הדרוג.  האינטרנט עדיין לא הומצא אז.

ב 1992 הייתה קפיצה ענקית בשידורי F1  בישראל: ערוץ יורוספורט שידר בשידור חי את כל מקצי הדרוג וכל המרוצים, ואפילו שידר מגזין שבועי כל יום ד' עם סיכום המרוץ. את השידור העבירו בשפה האנגלית שני שדרנים – אלארד קאלף ונהג העבר ג'ון ווטסון. שני אלה היו מוקדי ידע ענקי על F1, ולמדתי מהם המון. למרבה הצער זכויות השידור של יורוספורט הסתיימו ב 1996, אבל 5 שנים הספיקו עבורי כדי ללמוד לא מעט.

בתוך, זה, לצערי העמוק, ולתדהמתי, חווית ב1994 את סוף השבוע האיום של המרוץ באימולה. המרוץ הארור של אימולה 1994 ארחיב בעתיד במאמר נפרד.

במהלך השידורים  באותם שנים, הוזכר לעיתים שמו של מגזין ספורט מוטורי אנגלי בשם "אוטוספרט" ואני שמתי לי למטרה לרכוש מנוי למגזין זה. הייתה רק בעיה אחת קטנה – לא היה לי שום מושג איך פונים אל המערכת, לא כתובת ולא מס טלפון. קולגה מהעבודה שנסעה לחופשה בלונדון קנתה עבורי עותק אחד, שם כבר היו הפרטים, והדרך משם למינוי על המגזין השבועי הייתה קצרה. וכך עליתי עוד מדרגה, די גבוהה, והחלתי להחשף לניתוחים מעמיקים, טורים של יודעי דבר, כתבות טכניות ,ראיונות עם דמויות מובילות, ועוד ועוד.

ב 1996 כבר התחברתי לרשת האינטרנט, וכמובן שנחשפתי בה לעושר האינסופי של אתרים שכבר אז עסקו בפורמולה אחת.

ב 1998 (ואולי זו הייתה 1999), גיליתי להפתעתי את קיומו של אתר אינטרנט ישראלי, בעברית, שעסק אקסלוסיבית בפורמולה אחת. ליבו של האתר היה פורום חברים, וזו בעצם הייתה קהילה קטנה של חברים, שעקבו אחרי המרוצים והחליפו דעות בפורום ("החליפו דעות" זה ניסוח די עדין לויכוחים הלוהטים שהיו בפורום הזה). זו הייתה קהילה מאוד קטנה, של פחות מ 30 חברים, אבל האהבה לספורט הייתה משותפת לכולנו.  חשוב לזכור שכל זה קרה שנים לפני עליית הרשתות החברתיות.

זכורים לי גם מפגשים שאירגנו לצפיה משותפת במרוצי – אלה ששודרו בשעות הערב כמו קנדה וברזיל, ועל אחד מהם, שזכור לי במיוחד, אספר בהזדמנות אחרת…

ב 1999 כבר לא הייתה יותר אפשרות לקלוט שידורי מרוצים בישראל בשפה האנגלית. יורוספורט כאמור איבד את זכויות השידור, ורשת STAR TV  האסייתית שגם היא שידרה – לא נקלטה יותר בישראל. זה החזיר אותי בחזרה לצפיה בשפה הגרמנית, אם כי הפעם כמובן עם הרבה גיבוי של מידע מהאינטרנט.

מתישהו בשנות ה 2000 נואשתי מהגרמנית והתחלתי בהרפתקאה חדשה ויקרה- קליטת השידורים באמצעות צלחת לווין פרטית. לא אלאה כאן בפרטים, רק אומר שהשקעתי במיזם הזה אלפי שקלים, והתוצאה הייה קליטה מאוד חלקית של השידורים באנגלית.

בשנות העשרה כבר היו אפשריות טובות יותר, האינטרנט כבר היה מהיר יותר, ואפשר היה בכל מני דרכים עקלקלות לצפות במרוצים עם סיקור באנגלית, באמצעות כל מני סטרימים שפורסמו ברשת. חוקי זה לא היה, וגם איכות ויציבות השידור לא תמיד הרקיעו שחקים.

כיום אני צופה במרוצים באמצעות האפליקציה הרשמית של F1 , זה שידור בתשלום, אבל הוא מספק חוויה מושלמת.

פורמולה אחת היא חלק בלתי נפרד מחיי במשך כ 40 שנה, הייתי עד לשיאים כמו מרוצים שאנשים זוכרים עד היום, ולצערי גם לרגעים שוברי לב, של נהגים שאיבדו את חייהם במהלך מרוץ.

וההרפתקאה ממשיכה..